מין יחסים

נטע דריטר

הם יוצאים לדייטים, מחזיקים ידיים ונכנסים עם המטופלים למיטה. לפעמים אפילו 5 פעמים בשבוע. מי הם הא.נשים שבוחרים להקדיש את עצמם ליצירת קשרים אינטימיים בעבור משכורת, ולמה הם.ן קוראים.ות לזה שליחות?

"בוא תדמיין שאתה לא מסוגל ליצור קשר עם בחורה בשום פנים ואופן. אתה לא יכול. אתה משתתק, אתה מזיע מפחד, יש לך דפיקות לב. אתה יודע שלעולם לא תהיה לך לא חברה, לא משפחה, לעולם לא תצא עם מישהי לסרט, לעולם לא תשב עם מישהי בבית-קפה, לעולם לא. עכשיו תספר לי אם היית לוקח את זה או לא" – גלי (שם בדוי), 58, אמא לשניים וסרוגייט לשעבר.

בשיטוט רנדומלי באינטרנט גיליתי לא מזמן שיש דבר כזה טיפול סרוגייט. לא, לא אם פונדקאית, טכנית אפילו ההפך – טיפול סרוגייט נותן למטופלים שלו כלים להסתדר לבד בעולם. גלגלי-עזר, אם תרצו. זה רחוק מלהיות טיפול חדש, אך כמובן שהוא עדיין שנוי במחלוקת. סוקרנתי. בתור בחורה עם ראש פתוח, התחלתי לגלגל לעצמי בראש את הרעיון של איך זה להיות סרוגייט. תהיתי אם יש לי את מה שצריך ויותר מזה, האם יש לי את היכולת להכיל? הרי לא מדובר רק במטופלים, מה לגבי התגובות של החברים והמשפחה שלי, מה הם יחשבו עליי?

ניסיתי השבוע לסנגר באוזניי מכרים על הטיפול, אבל המילים לא בדיוק הצליחו לצאת לי מהפה כמו שהן מחליקות לגלי, שהייתה סרוגייט במשך כמעט 10 שנים, כשהיא מגינה בחירוף נפש על תפקידה לשעבר. לא מעטים נוטים להשוות את הסרוגייטיות לזונות, על-אף שהמרחק בין המקצוע העתיק בעולם למקצוע שפועל בארץ רק 30 שנה, לא יכול היה להיות גדול יותר. "זונה מספקת סיפוק מיני" גלי מתארת לי "סרוגייט מלמדת קשר, אינטימיות, מיניות, שנובעת מתוך רצון לחיבור, ללהרגיש טוב עם עצמך. יש מטופלים שהיו אצל זונות שהצלקות שלהם היו אדירות".

המטופלים שמגיעים למרפאה לא מחפשים סיפוק מיני. "זה לא חמש דקות בום-בום-בום" גלי ממשיכה "זה ה-לחבק, ה-לדבר, ה-לצחוק, ה-לגעת, ה-ללטף. זה גם סקס, אבל הקִרְבה - אין לה תחליף. היה בחור מבוגר אחד שהייתי איתו, בן 60 ומשהו, בסופו של דבר בכלל לא קיימנו יחסי-מין, הוא בכלל לא היה צריך את זה. בשבילו, שהתחבקנו בלי בגדים ושמתי עליו ראש...הוא אמר לי 'כל חיי חיכיתי להרגיש אושר ועכשיו אני מרגיש אותו'. אני ישר התחלתי לבכות". בשלב הזה שתינו לוקחות את פרק האצבע ומנגבות לחלוחית, אחרי סיפור שאי אפשר להישאר אדישות לו. "אמרתי לעצמי 'פאק איט', זה הרגעים שאני מתה. כמה מעט בנאדם צריך, זה כל-כך בסיסי. הסיפוק המיני עצמו, יאללה, אפשר גם לאונן, זה לא העניין".

אם זה לא ריגש אותי מספיק, גם על הסרוגייטים הגברים גלי משתפכת ומציינת שהם נסיכים מתוקים. "יש להם כבוד עמוק למיניות ולידיעה שכל אדם ראוי שיאהבו אותו. יש להם ידיעה עמוקה שהם נתפסים בתור 'המין החזק', אז הם ממש מובילים בעדינות. הייתי עוברת ליד חדר של סרוגייט שעמדה להגיע אליו מטופלת ואומרת "מה זה?!' נרות, עוגיות שוקולד, קטורת, מה זה המקדש הזה? בחיים לא עשו לי כזה דבר".

אבל עם כל ההתרגשות, עדיין ברור לי שאנשים לא בוחרים בטיפול הזה בקלות-דעת. רב מהמטופלים מגיעים למרפאה דרך האינטרנט, אחרי שקראו כתבה (אפילו אחת כזו מ-2004, ששמרו וקיוו שיום אחד יאזרו אומץ לפעול בעקבותיה) וחלק מגיעים לטיפול מיני סטנדרטי, ומופנים לטיפול סרוגייט ע"י המטפל/ת שלהם. "יש גם אנשים שלא רוצים" מספרת לי דר' רונית אלוני, שהביאה את הטיפול לארץ מארה"ב ומכהנת כראש המרפאה. "אני אומרת להם 'אתה תחליט, אבל אם אתה שואל אותי, זה מה שאתה צריך'. את יודעת, בתול בן 66, נדבר איתו עכשיו שנתיים? חבל על הזמן. אישה בת 39, בתולה, שגם רוצה להספיק ללדת ילדים, לדעתי אין לה זמן עכשיו לשבת בטיפול פסיכולוגי חמש שנים. אבל שוב, אני חושבת ככה. אני אשאל אותה – כמה מהר את רוצה לפתור את הבעיות שלך?"

אז מי הם באמת האנשים שמגיעים אליכם?

"זה נקרא מרפאה לטיפול מיני – אבל סה"כ זו מרפאה לטיפול בחרדה. זה התחיל מאנשים עם כל מיני מגבלות פיזיות, פסיכיאטריות, מנטליות. בעצם הגעתי לזה משיקום, מהכיוון של מיניות ונכות, שלדעתי סלל את הדרך בצורה חיובית. קל לקבל את זה שאנשים מוגבלים זקוקים לסרוגייט. בפועל, יותר אנשים לא-מוגבלים זקוקים לטיפול. היום רב המטופלים הם לא אנשים עם מוגבלויות, ועם השנים יש יותר אנשים עם אספרגר, אנשים עם חרדות חברתיות, חרדות מאינטימיות. האנשים שבאים אליי לטיפול לא מסוגלים ליצור קשר "רגיל" בחברה "רגילה". אם הם היו מסוגלים, הם לא היו באים".

על אמת

דר' אלוני וגלי סיפרו לי על משולש הטיפול (מטפל-מטופל-סרוגייט) ועל כך שאין בו סודות. בכל סוף פגישה, סרוגייט מחויבת למלא ולהגיש דו"ח שיועבר למטפלים, שיעברו על הדו"ח בעצמם וגם יקריאו את הדו"ח – בקול רם – למטופל עצמו.

זה נשמע מאד מביך, לשני הצדדים.

"כן, הייתי צריכה להתרגל לזה" גלי משתפת אותי. "הדו"ח שלי צריך להיות מפורט לפרטי פרטים והכל בידיעה שהוא שומע את זה". הסרוגייטיות מתארות בדו"ח את מטרת ותכנית הפגישה, ומה עשו או לא עשו מתוך התכנית. חשוב שיציינו גם מה הייתה החוויה הרגשית שלהם תוך כדי הפגישה. "אני יכולה לכתוב 'לא הייתי בטוחה איך הוא מרגיש' ובסוגריים 'הוא הזיע כמו משוגע, לדעתי הוא מת מפחד, תבדקי את זה איתו'. מה שאני יכולה לגלות תוך כדי הפגישות, בחיים המטפלת לא תעלה על זה. פערים בין איך שהוא מציג את עצמו מולה ואיך שהוא מולי. היה לי מישהו שאפילו למטפלת המינית שלו לא גילה שלא הייתה לו זקפה בחיים. הדבר הזה ריסק את חייו. באיזשהו שלב של הטיפול הוא היה חייב להודות בזה, אבל הוא לא היה מודה בזה אם לא היינו פיזית מגיעים לזה".

דר' אלוני אומרת שלמרות שהסרוגייטים לפעמים כותבים משהו ומבקשים שלא יקריאו את זה למטופל, (בשביל לשמור על אווירה טובה), הרבה פעמים הם בכל-זאת מקריאים. "אני חושבת שזה חשוב שהוא ידע שזה מה שהוא מעורר בסרוגייט שלו" דר' אלוני מצדיקה. "אם הוא מעצבן אותה, העליב אותה, העביר ביקורת שלא במקום, כל דבר שהרחיק אותה ממנו – הוא צריך לדעת את זה, אחרת הוא לא לומד כלום. אם הסרוגייט לא סובל את זה, אז גם מישהו בחוץ לא יסבול את זה".

גלי נאנחת. "יש גם מקרים קשים. את יכולה לצאת מהטיפול ולבכות חצי שעה. אני עושה לזה 'הולד', זאת מיומנות נרכשת שמשותפת לכולנו. אני לא רוצה להגיד נתק, כי זה נשמע לא טוב וזה גם לא נכון. זה כמו שיש כאלה שלוקחים את העבודה הביתה, נגיד מורה חוזרת מבי"ס עצבנית והיא צועקת על הילדים שלה, ואז הילדים שלה ישפיעו עליה במסיבה בערב ,ואין לה שום יכולת להפריד בין דברים – אז אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה, ממש לשים את זה בתיקיות. באמת נקשרתי לאנשים האלה, זה בלתי-אפשרי לעשות את העבודה הזו מנותק רגשית, זה לא עובד, אבל זה כמו להתמסר לרגע. זו יכולת של לבוא ולהיות עכשיו רק פה. עכשיו אני איתך, אני לא בחוץ, אני לא חושבת על הבית, על הילדים, כלום. להיות נוכחת ואמפתית, אבל לא להתערבב ברמה של הזדהות שאח"כ את גוררת את כל העסק הזה בכבדות הביתה".

על-פניו, הטיפול המיני בסרוגייט שנשמע לכולם אגרסיבי ואינטנסיבי, נגלה בפניי כאחד שדווקא דורש עדינות אין קץ. "צריך להיזהר לא לעשות טעויות" גלי מוסיפה. "לפעמים אנשים משחקים אותה גיבורים גדולים, אבל החרדות שלהם כל-כך קשות, שטעות אחת והם בורחים מהטיפול."

אז מה זה מצריך ממך?

"אני כל הזמן בדריכות" גלי אומרת ומתיישרת בכיסא. "אין דבר כזה שאני אגיד מה שבא לי. אני צריכה לראות אם הוא מזיע מחרדה, אם הוא בסדר, אם הוא אומר 'כן כן' אבל עף לא יודעת לאן. אני כל כולי מגויסת לאדם הזה, אני לא יכולה לפספס אותו. אם יושב מישהו שאין לו שום יכולת לתקשר, שחושב שהוא כל-כך דפוק שהוא לא מסוגל להוציא מילה מהפה, אני יודעת שאני צריכה לדובב אותו. אומרים לי 'את הולכת לפגוש מישהו שפוחד פחד מוות שתהיה שתיקה', אז אני פשוט לא סותמת את הפה שלי לשנייה".

אז עם איזה כלים באמת את מגיעה למפגשים, איך המשולש הזה עובד?

"בפגישה הראשונה אני מקבלת רקע. זה קריטי, כי לכל אחד יש איזשהו סיפור שחשוב להכיר אותו. מה שמעניין אבל זה שכולם יודעים שכולם יודעים. למשל, המטפלת אומרת לו 'בוא תיזום מגע' והוא עונה שהוא לא מסוגל. 'אתה רוצה שהיא תיזום מגע אקראי?' אז הוא עונה שכן. עכשיו שנינו יודעים, נו, המשחק מכור! אבל אני יודעת שבאיזשהו רגע אני אצטרך למצוא איזשהו טריק ליצור מגע אקראי, שהוא יודע שהולך לבוא, וככה הוא לא נכנס להיסטריה".

טיפולי סרוגייט

זה לא גורם לזה להרגיש לא טבעי?

"מה זה להגיד 'לא טבעי' למישהו שלא היה בחיים שלו במערכת יחסים? בן-אדם בגיל 42 שנראה מעולה ובחורות מתחילות איתו כל דקה, אבל יש לו ידיים מאבן, הוא לא יכול להביא את עצמו לכלום, אם אני אומרת לו 'זה בסדר, אתה יכול להיות קלאמזי, טמבל, גרוע כמה בא לך, אני לא אזרוק אותך מפה', הוא כל-כך מלא הכרת תודה שהוא מרשה לעצמו, אם הוא לא ירשה לעצמו הטיפול לא ילך. אני גם מתווכת לו את ה"בחוץ". אני יכולה להגיד לו 'שמע, שתדע שאם מישהו היה עושה לי את זה ב"עולם האמיתי", הוא היה מוצא את עצמו במדרגות'. אבל אני לא אכעס עליו, אני מבינה. יש כאלה שזה ממש ברמה של ללמד את סימני התקשורת בין בני-אדם, יש אנשים שלא יודעים כלום".

תשמעי, גם לא-מטופלים לא יודעים. כבר הייתי בדייטים גרועים שבסופם התנפלו עליי ושאלתי את עצמי "איך, איך לעזאזל הגעת לרעיון שאני רוצה שתנשק אותי?"

"תקשיבי, היה לי איזה מישהו מהמם, ולקראת סוף הטיפול, שכבר היה סקס, סופסוף כאילו הגענו לדבר הזה, וכשסיימנו הוא פשוט קם. זה היה נורא, הוא גם לא הבין. כתבתי את זה בדו"ח והמטפלת שלו אמרה לו ו הוא היה מזועזע. 'יואו, לא התכוונתי! מה לא כולם קמים ישר אחרי זה?' ממש היה צריך לתווך לו את זה – 'שמע, לא עושים את זה, זה לא לקטוף תפוח וללכת, יש פה יחסים'".

לא נעים לי להגיד כמה פעמים זה קרה לי עם בחורים "נורמליים".

"לגמרי. הייתי אומרת המון למטופלים, 'תדע לך שאתה במצב פי מיליון יותר שווה מכל מיני דרעקים שנחשבים נורמליים. אתה ממש יכול לצאת עם מדליה. אתה יודע איך לדבר, איך לגעת, מה זה לראות את הצד השני, לא לקפוץ כמו איזה טמבל".

שחקני חילוף

דר' אלוני כבר ניסתה לבנות פרופיל מאפיין לסרוגייט בעבר. "אין שום תכונה שהיא ממש מובהקת מבחינה סטטיסטית. הרי אני לא רוצה סרוגייט מטיפוס מסוים, אני צריכה שיהיה לי דווקא מגוון כדי שזה יתאים למגוון שונה של אנשים. הדבר המובהק היחיד היה (חקרתי רק נשים אז, כי היו מעט גברים) שלגיל הכרונולוגי שלהן יש משמעות. ככל שהן היו מבוגרות יותר, תחושת הערך העצמי, הביטחון העצמי והדימוי העצמי שלהן היו גבוהות יותר וההזדהות שלהן עם התפקיד הייתה טובה יותר, גם מתוך החלק הזה של הנרצ'ור (טיפוח) שמתפתח באופן טבעי עם הצורך להיות אמא".

"בגיל 20, 25 לא יכולתי להיות סרוגייט" גלי מחזקת. "לא יכולתי להרשות לעצמי לעמוד בתחתונים בלי למות מבושה. היום לא מעניין אותי בכלל. ככל שהגיל עולה, אין שום סכסוך עם זה". גלי התחילה לעבוד בתור סרוגייט כשהייתה כבר בת 40 ואם לשניים ("רימיתי בלי סוף לגבי הגיל שלי, עד שכבר אי אפשר היה"). 18 שנה אחרי אני יכולה לספר לכם שהיה אפשר, היא עדיין נראית בת 40. כנראה שסוג כזה של ליברליות ואלטרואיזם עושים טוב לעור הפנים.

דר' אלוני מדגישה שכמובן גם צריך ידע וניסיון במיניות. "מי שלא מרגישה בנוח עם המיניות שלה, אין לה מה לחפש בתור סרוגייט, אבל גם זה נמצא על רצף מסוים. אני יכולה להגיד שיש כאלה ממש פתוחות ויש כאלה שהן הרבה יותר מופנמות, אפילו טיפה ביישניות".

יכול להיות שיגיעו להכשרה אנשים שבאים בגלל המיניות ולא בגלל הטיפול?

"מי שרוצה סקס, לא מתאים לו להיות סרוגייט. עד שהוא מגיע לסקס הוא צריך להתאפק כל-כך הרבה. זה דווקא אנשים עם המון שליטה, שמסוגלים ליהנות באמת מהתהליך הטיפולי ולהיות ממש מסורים למישהו אחר ולא לעצמם. מי שבא לחפש סקס, זה יהיה בולט דיי מהר בהכשרה. אנחנו גם ממלאים שאלונים סוציומטריים, אז המשתתפים חושפים את האנשים שעוברים גבולות. אלה נשים וגברים שיש להם את היכולת לייצר אינטימיות. יש להם את היכולת לתת לאדם שמולם תחושה של ביטחון, רוגע ואמון. בעצם רוגע זאת התוצאה. ברגע שהבנאדם נרגע, כל המערכות אצלו מתפקדות".

גלי גם מצליחה להצביע לי על תכונה שהיא מאמינה שמאפיינת אותה ואת חבריה למקצוע. "יש משהו בסרוגייטים, יכולֶת לראות את המטופלים האלה, לא משנה מי זה ואיך הוא נראה ואיזה תיקים יש עליו, יש יכולת חמלה. שמעתי סרוגייטיות אומרות "אוי הוא כזה מתוק, אני מתה עליו" ואז את רואה את המתוק הזה ואת אומרת "איך אפשר לאהוב אותו?" אבל הן אוהבות אותו. הן מצליחות לראות את הילד הקטן שצריך חיבוק. זה הרבה יותר זה, מאשר המיניות שנדבקה לזה. הלוואי, החלק הטכני הוא הכי קל, זה בכלל לא זה. זו הנפש הפגועה הזאת. היה לי מטופל אחד שמן נורא, ברמה של בעיות נשימה, והוא גם סבל מהרבה הפרעות נפשיות. מתתי עליו, כל הזמן הייתי אומרת לרונית 'אבל הוא לא כל-כך שמן' והיא אמרה לי 'את לא רואה'. 'הוא קצת דובי, אבל לא–' 'את לא רואה!' היא צדקה. אני ראיתי את הילד הזה, שמדי פעם עושה כזה פרצוף ואמרתי לו "אתה כזה מתוק" והוא לאט לאט באמת נהיה יותר מתוק. אם אני לא יכולה לעשות את זה - זה צרה".

מה מביא בנאדם לעבוד בזה?

"חלק באים כי הם עוסקים בעבודה שלא מספקת אותם – אמנם מכניסה להם, יכולים לעשות בה קריירה, אבל היא לא נותנת להם משמעות בחיים" דר' אלוני משתפת. "הייתה לי פעם סרוגייט, אמא, עם תואר שני וקריירה והכל. היא הפקידה אצלנו מכתב שביום שהיא תמות ניתן אותו לילדים שלה, היא לא מסוגלת לספר להם בחייה, אבל היא חושבת שזה הדבר הכי משמעותי שהיא עשתה בחיים שלה".

"בשבילי להיות סרוגייט היה קצת לתקן עולם" גלי מוסיפה.

אז למה דווקא סרוגייט, למה לא להיות מטפלת?

"כי אני יכולה להתפשט בשביל מישהו ולא לעשות עניין מזוג ציצים, ובנות אחרות לא. זה נכון שזה הרפתקני, נכון שזה לעשות "נה-נה-בננה" לחברה הזאתי, שהיא חשוכה בהמון תחומים, אבל זה משהו שלא המון יכולים לעשות. זה משותף לרב הסרוגטיים, המרד הזה, אפילו אם בחיים הם רואי חשבון או מורות בכיתה ג'. זה לא תמיד אנשים שלכאורה הם פתוחים, אבל הם כולם בעד זה שמיניות תהיה חופשית ושמגיע לבנאדם לחוות אותה. המטופל הכי מבוגר שלי היה בן 82, זה היה מרתק. איפה עוד אפשר ללמוד את השיעור הזה? מה זה הגיל הזה? בנאדם רוצה שילטפו אותו, נקודה. מה אכפת לו בן כמה הוא. זה כל-כך נגע לי ללב. הוא גם היה טיפה סנילי אז הוא לא זכר תמיד, ולפעמים הייתי צריכה לחזור על פגישה פעמיים, אבל הוא הממזר הזה, לפני סוף הטיפול כבר הייתה לו מישהי, היה תותח".

דר' אלוני מצטרפת עם זווית נוספת. "יש אחת שאמרה ש'להיות סרוגייט זה להחזיק את הביצים של אלוהים', נותן תחושת עוצמה בלתי רגילה. את מקבלת אישה נפלאה שלא מעריכה את עצמה בשיט ובמספר חודשים מצומצם את מוציאה אותה עומדת על שתי רגליים, מחוברת לגוף שלה, יודעת מה טוב לה ומה לא, יודעת לתקשר את זה, ליהנות מעצמה, לגרום הנאה. אנשים שבאים לטיפול מרגישים נכים ויוצאים מהטיפול ואומרים 'זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש נורמלי'. להיות שותף לתהליך כזה זאת חוויה מאד מעצימה, גם לסרוגייט, גם למטופלים וגם למטפלת".

גבולות המיטה

האופציה להתאהב במטופל היא סיכון מקצועי שסרוגייטים נאלצים לקחת בחשבון. כבר קראתי כתבות על זה, אבל לא התרגשתי. בחיים כמו בחיים, גם האהבות הגדולות עלולות להיגמר. אבל בניגוד אליי, שנזרקתי לא פעם בהודעת וואטסאפ מבולבלת, המטופלים הפוטנציאליים לא מכירים את התחושה של להתאהב ולהתגבר, ויכול להיות שהחשש של מטופל או מטופלת פוטנציאלים להתאהב בסרוגייט שלהם עלול לגרום להם לוותר על האופציה מלכתחילה.

"זה משהו שאני צריכה להסביר לאנשים כל הזמן" דר' אלוני משועשעת. "'מה יהיה אם נתאהב?' הלוואי שתתאהבו! בחיים כשאתם מכירים מישהו ומתאהבים בו, בסוף אין תעודת ביטוח שהוא יישאר, נכון? אותו דבר. חלק מהטיפול זה להתגבר על האהבה. יש אנשים שממש בגלל שהם מפחדים מאהבה נכזבת, הם לא יוצרים קשרים, זאת החרדה שלהם. הם צריכים ללמוד שאפשר להתאהב ואפשר להתאכזב וזה כואב, אבל יש חיים אחרי זה".

יש איזה גרנטי שתהיה בכלל התאהבות?

"לא צריכה להיות התאהבות, אבל רגשות ישנם. קרבה, אינטימיות, חשיפה, תחושה של ביטחון ורוגע - לעומת חרדה. כשמישהו מייצר את הסביבה הזאת לאנשים שאין להם ניסיון, זה ישר כבר ייצור התאהבות, או לפחות איזשהו סוג של חיבה, שזה מספיק בשביל הטיפול".

גלי מאשרת. "אני חייבת לאהוב את הבנאדם שמולי, אבל זו לא התאהבות חסרת שליטה ש'בלעדיך אני מתה'. מתוך הניסיון הכל-כך מצומצם שלהם ביחסים בריאים, הם לפעמים מפרשים שיש בינינו משהו מיוחד, אחר. היה לי מישהו שאמר לי כל הזמן "אבל נכון שמה שיש בינינו באמת יוצא-דופן?" כי בתוך עולם המושגים שלו, הוא בחיים לא חווה שום קרבה ושום קשר אמיתי והוא לא יודע מה זה לשכב על המיטה עם רגליים על הקיר, שמלטפים לו את הראש ומדברים על חגבים" היא צוחקת "הוא לא מכיר את זה".

נשמע שלמטופלים חשוב להרגיש שזה אמיתי. אולי עד שמצליח להם, הם לא רוצים לחשוב שזה בעצם רק טיפול.

"זה טריקי. יש כאלה שיאמרו 'את עושה את זה בגלל שזה התפקיד שלך'. הם שמו את זה על זה שאני סרוגייט ומקבלת כסף, אבל זה לא קשור, הרי זה קשור לזה שהם פשוט לא היו יכולים להאמין בשום פנים ואופן שהם שווים משהו. אני חושבת שבתת-מודע כמעט המטופלים מתים מפחד מהמחשבה שזה אמיתי. זה נוח להם, זה כמו אינקובטור. הם חייבים להרגיש בטוחים, ובשביל זה זה חייב להיות שמור, מוחזק".

דר' אלוני גם טוענת ש"אם לא הייתה פה משמעת, כל הפרויקט היה מתפרק. האבחנה הברורה בין הסרוגייט למטופלים זה הדבר הכי חשוב, זה מגן על כולם. כשהוא הולך לפאב ופוגש מישהי, הוא לא יודע מה יהיה. יש לו את ההרגשה שאולי היא תצפה שהוא יעשה ככה וככה וזה מה שהכי מפחיד אותו. או אם היא הייתה יודעת שהיא הולכת לפאב ולא נוגעים בה, רק מפטפטים איתה והולכים הביתה – זה לא היה מפחיד אותה. זה שזה במקום מסוים, בשעה מסוימת, שהם יודעים שזה תוך שעה וחצי נגמר ואחר-כך הולכים הביתה, שיְעַבְּדו איתם את זה אחרי זה ונתכנן יחד את הפגישה הבאה - הגבולות האלה, זה מה שמאפשר להם את התהליך".

"אני סוג של גשר" גלי מעמיקה. "כמו רצפה עם מזרונים, עליי הוא יכול לטעות. הוא גם יודע שאני אגיד את האמת".

היכולת להתפשט מבפנים

על-פניו, חדר טיפול נראה כמו חדר בבית. יש ספה שנפתחת למיטה זוגית, שירותים ואפילו מטבחון. אבל בניגוד לסטוץ מאתמול שפגשה את השותף שלך בדרך החוצה, פה עלולים להיתקל ביציאה במטופל אחר, או במטפל. יותר מביך משנתקלתי באמצע הלילה באמא של חבר שלי מהצבא? סביר שלא.

גלי מספרת שכשרק הגיעה למרפאה לראשונה, היא הייתה בשוק. "חבורה של מבוגרים שמדברים על סקס כמו שמתארים ארוחת בוקר. היסטרי! הייתי צריכה ללמוד בעצמי לדבר ואז הייתי מדברת גם עם המטופלים כאילו זה נורמלי, אבל בתוכי ידעתי שזה לא, אף אחד לא מדבר ככה. אותו דבר עם הגוף; המטפלת אומרת 'טוב, היום תורידו חולצה'. מס'תומרת, מה זה הוראות הפעלה? לקח לי זמן להבין איך אני מתרגמת את זה בפועל. שזה לא יהיה בוטה, שזה לא יהיה טכני, שלא יהיה זול. סרוגייט צריכה להיות מאד יצירתית".

איך מגיעים לאינטימיות עם בנאדם שלא בחרת בו? במובן הקלאסי, בואי נגיד, לא היה פה מאצ' בטינדר.

"זה לא היה פשוט. אני זוכרת את הפעם הראשונה, פתאום יש שיעור ביולוגיה באמצע החיים – על הגוף שלי. אני הזעתי יותר מהמטופל, אבל לא גיליתי. יש כל-כך הרבה שלבים בדרך שאני הולכת איתו יחד, ולכל שלב יש מטרה טיפולית. למשל, בשלבים מתקדמים יש מטרה שהוא ירגיש בנוח בעירום. אני ממוקדת מטרה, אז חלק בי מגויס כדי ליצור את המצב הזה ופחות מפוקס על זה שעכשיו אני בעירום עם מישהו. יש משהו בעירום שהוא עירום, זה לא רק גוף. זו היכולת להתפשט מבפנים. להיות עירום, כי אין לך מה להתבייש בעצמך. אני מחליטה שאני נכנסת למוד של מיניות, אבל צד אחד תמיד בשליטה. זה לא לגמרי לאבד את זה, כמו בסיטואציה רגילה. אני כן יכולה להביא את עצמי להנאה מינית עם מטופל, אבל זה אחרי היכרות נורא ארוכה, זה לא יהיה אחרי חודש. בעיקר אני מתפקסת בזה שזה יצליח. 'שלא תיפול לו הזקפה, אלוהים, שלא ייכנס ללחץ, שידע לזוז'. השמחה שבלהגיע למקום הזה היא כל-כך גדולה, כאילו סדר העדיפויות בראש הוא שונה לגמרי. הסקס עצמו הוא באמת החלק הכי פחות כיפי, זה החלק שאני אומרת 'טוב יאללה'".

הסקס הוא באמת החלק הסופי של הטיפול?

"בהתחלה היינו הרבה יותר נוקשים" דר' אלוני מגלה. "במשך הזמן אני פחות נוקשה עם זה, אבל אנשים לא באים לטיפול סרוגייט בשביל להפוך לוולנטינו. אני צריכה שיהיה להם את היסודות, ניסיון לא רוכשים בטיפול סרוגייט, טיפול סרוגייט זה הבסיס. אנשים לומדים איך מכירים, איך מתקרבים, איך לא מתביישים לשאול או להגיד, איך לומדים בן-זוג, איך לענג ואיך להתענג בחברתם, כדי לייצר מערכת-יחסים שיש לה סיכוי. ברגע שבנית את כל הדרך, אין טעם להישאר".

"זה לא מקום לקבל סיפוק מיני בשום אופן" גלי מוסיפה. קיבלת את הכלים, שלום, לך תחקור מיניות בחוץ. היו אנשים שרציתי שיחוו עוד טיפה, אולי אלה שבאמת היה לי קשר עמוק יותר איתם. רציתי שיצאו החוצה ויגידו 'אני בחיים לא אוותר על זה'. זה נורא כיף לשמוע אחר-כך על כאלה שהכירו והתחתנו, יש לי מכתבי תודה פשוט מדהימים. זה ממש מרגש, הבנאדם הרגיש נחשק ואהוב ועטוף ומוגן. הוא פתאום הרגיש שהוא גבר, שהוא שווה משהו, זאת תחושה נורא חזקה".

לכולם מגיעה ההזדמנות לשים את הרגליים על הקיר, להתלטף ולדבר על חגבים

עם כמה שהטיפול הוכח כיעיל ואפקטיבי, שום דבר בעולם הזה לא מושלם וסרוגייט לא יכולה להחזיר למטופל את יד ימין. גם עם הכלים הטובים ביותר, עלולים להיות כאלה שאולי לא יצליחו למצוא את עצמם במערכת-יחסים, וגלי ואני מתנחמות ברעיון שלפחות הם זכו, פעם אחת, לקשר עמוק ואינטימי.

גלי, דר' אלוני, ושאר המטפלים/ות והסרוגייטים/ות, העניקו ועוד יעניקו למטופלים/ות שלהם את אחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת – סיכוי לאהבה. הן הופכות אנשים בודדים בעל-כורחם לאנשים עם מסוגלות ליצור קשר, חיבור, דברים שכבר מזמן הפכו אצלנו למובן מאליו. באופן אישי אני מכירה כמה אנשים שהייתי שמחה להפנות אותם אל הטיפול הזה, כדי לראות אותם יוצאים לעולם בראש זקוף (ואולי לא רק הראש, קריצה קריצה). למען האמת, נדמה לי שלכולנו יש הרבה מה ללמוד, גם מהמטפלים וגם מהמטופלים. על איך לשחרר, לסלוח, ובעיקר להיות טובים יותר לעצמנו, ולבחירי ליבנו, אפילו הרגעיים.